בואו נדבר על ערך עצמי.
אולי השאלה היא לא עד כמה תחושת הערך שלנו יציבה, אלא במה היא תלויה.
אהיה נחוצה, ואז יהיה לי מקום. אצטיין, ואז יראו אותי. לא אכביד, ואז ירצו להישאר. אהיה חזקה, ואז לא יצטרכו לדאוג לי.
העסקה הזאת יכולה לעבוד שנים. לפעמים היא אפילו נראית כמו הצלחה. רק בשלב מסוים מתברר כמה יקר לחיות כשכל יום צריך להרוויח מחדש את הזכות להיות אהובים.
בילדות אין לנו הרבה חופש. יש לנו צורך עמוק להשתייך, ולכן אנחנו לומדים מהר מאוד מה מקרב ומה מרחיק.
אולי בבית העריכו הישגים. אולי היה נוח יותר כשלא ביקשנו דבר. אולי קיבלנו חום דווקא כשעזרנו, הצחקנו, הצטיינו או החזנו את כולם.
בלי להחליט, נבנתה אסטרטגיה: כך נשארים בפנים. כך מצמצמים את הסיכוי לדחייה.
היא לא הייתה טעות. הייתה חכמה מאוד לזמנה.
אבל מה קורה כשהדרך להשיג אהבה הופכת לזהות? כשכבר אי אפשר להבחין בין ״אני אדם נדיב״ לבין ״אם לא אתן, לא ירצו אותי״? בין שאפתנות לבין פחד להיות חסרי משמעות?
לא כל חוזקה היא חופש.
אפשר להיות מצוינים במה שמכווץ אותנו.
מי שלמד לקרוא את החדר יכול להפוך לאדם רגיש להפליא, ובאותה נשימה לא לדעת מה הוא עצמו מרגיש. מי שקיבל מקום דרך הישגים יכול לבנות קריירה מרשימה, ועדיין לפחד מהמנוחה שבין משימה למשימה.
האסטרטגיה מעניקה לנו הרבה. שייכות, הכרה, תחושת שליטה. לכן קשה לוותר עליה. היא אינה רק כלוב. היא כלוב מרופד במחמאות.
וכשהיא מצליחה כל כך, למה בכלל שנשאל אם היא עדיין משרתת אותנו?
אולי מפני שמשהו בפנים כבר עייף. אולי מפני שכל ״כן״ לאחרים נשמע קצת כמו ״לא״ לעצמנו. אולי מפני שהחיים נראים טוב מבחוץ, אבל מרגישים צרים מבפנים.
ערך עצמי אינו דעה מחמיאה על עצמנו. קל לחשוב שערך עצמי פירושו להאמין שאנחנו נפלאים. אבל גם זו יכולה להפוך לעוד משימה, עוד ציון שצריך להשיג.
אולי ערך עצמי הוא דבר שקט יותר.
היכולת להישאר בצד שלנו גם כשלא הצלחנו. לראות טעות בלי להפוך אותה להוכחה. לקבל אחריות בלי למחוק את עצמנו. להודות שפגענו, בלי להסיק שאין בנו טוב.
קבלה עצמית אינה ויתור על שינוי. לפעמים היא התנאי שמאפשר שינוי אמיתי. כל עוד טעות מאיימת על עצם הערך שלנו, רוב האנרגיה הולכת להגנה. כשאין צורך להצדיק את הזכות להיות כאן, אפשר סוף סוף להביט ביושר ולבחור אחרת.
אולי בכל בחירה פועלות שתי תנועות.
האחת מרחיקה: לא לאכזב, לא להידחות, לא להיתפס כחלשים, לא להישאר לבד.
האחרת מקרבת: אל אמת, אל רצון, אל קשר שיש בו מקום, אל חיים שמרגישים שלנו.
מבחוץ הן עשויות להיראות זהות. אפשר לומר כן מתוך אהבה, ואפשר לומר כן מתוך פחד. אפשר לעבוד קשה מתוך תשוקה, ואפשר לעבוד קשה כדי לא להרגיש חסרי ערך.
ההבדל נמצא במקום שממנו הבחירה יוצאת.
אם לא היה צורך להרוויח מקום ברגע הזה, במה היה אפשר לבחור?
זו לא שאלה שמבטלת פחד. הפחד ראוי לכבוד. הוא זוכר היטב תקופות שבהן השייכות לא הייתה מובנת מאליה. אבל אולי הוא כבר לא חייב להחזיק לבדו בהגה.
תחושת ערך עצמי אינה מצב קבוע. היא מערכת יחסים.
היא נבנית בכל פעם שאנחנו מבחינים בעסקה הישנה ולא חותמים עליה אוטומטית. בכל פעם שמותר לבקש, לנוח, להציב גבול, לא לדעת, או להיות לרגע בלי תפקיד.
לא תמיד נקבל את האישור שקיווינו לקבל. לא תמיד יבחרו בנו. אבל אולי אפשר להפסיק להצטרף לתחושת הדחייה ולהפנות אותה כלפי עצמנו.
ובבוקר הבא, לבחור שוב. לא להוכיח שיש לנו ערך, אלא לחיות כאילו הוא לא עומד למשא ומתן.
אם מתעורר בך רצון לפגוש את האסטרטגיה שמנהלת את הבחירות שלך, אפשר לעשות את זה יחד. בעדינות, בסקרנות, בלי למהר לקחת ממנה את התפקיד שפעם שמר על המקום שלך.